רמזים

פעילות מפתחת וכפית. כולם משתתפים כל הזמן, וכולם מצליחים

אפשר  כל שבוע

יצרתי משחק שבו כל הילדים יכולים להשתתף כל הזמן (השתתפות במשחק אינה דורשת הצבעה).

הופעת החפצים שישתתפו במשחק מתחילה בחידה המופנית לכל הילדים. החידה אינה מתחכמת, היא מתארת את החפץ, את השימוש בו, את הסיטואציה שבה משתמשים בו - בעזרת מילים, פנטומימה, צלילים שהוא משמיע, ולפעמים על ידי הצגה של חלק קטן מתוכו. (כמו יד של בובה).

ראשית, הילדים מלאים סקרנות (אלה היושבים בצדדים מתמתחים ומנסים להציץ בו – לכן אני מכסה את השולחן במפה, והחפצים מוסתרים תחתיה.

החידה גורמת לילדים לעקוב אחרי הגדרות שונות, לדמיין סיטואציות שונות באופן מופשט – אך לפי הכוונה של מישהו אחר (אני). כמו כן, החידה מאמנת את הילדים בחשיבה רציונאלית.

הנכונות של כלל הילדים לעשות זאת שוב ושוב בשמחה, נובעת מלבד הסקרנות, מתוך ניסיונם שכל אחד ואחד מהילדים מצליח:

כאשר אני מתחיל בהגדרות, מתחילים הילדים לומר באופן ספונטאני פתרונות שונים. איני מתייחס וממשיך בהוספת אינפורמציה. כאשר כמה ילדים כבר אמרו את התשובה הנכונה, אני שואל "אתם בטוחים?", או "תכף נבדוק", וממשיך. האמירה שלי גורמת לחוסר בטחון מסוים, ואני ממשיך בחידה. לאחר שהתשובה הנכונה נאמרת, ילדים רבים מגיעים למסקנה שזו אכן התשובה, ואומרים אותה גם הם. היות והפתרון הנכון טרם הוצג, כל ילד אומר את התשובה – מנכס אותה לעצמו. בכל המשחקים הרבים שקיימתי במשך השנה עם קבוצות ילדים מגיל שנה וחצי עד ארבע – אף ילד לא אמר "אני אמרתי ראשון!".

תמיד נגיע לתשובה. אם ההגדרות לא הספיקו – אגיע בסוף לאמירה כמו "נו איך קוראים לו?... מלפפוש?" ואז תמיד יהיו כמה ילדים שיאמרו "מלפפון". כאשר כמה ילדים כבר אמרו את התשובה הנכונה, אני אומר "בואו נבדוק". (מתח רב). בדרך כלל אני מעלה את החפץ לאט מאד אל השולחן כך שהוא נחשף באופן הדרגתי, וככל שחלק גדול יותר נחשף, כך יותר ילדים מזהים (גם בעזרת ה"רמז" שחבריהם אומרים בפועל את התשובה). גם היכולת הזו לזהות חפץ לפי חלקו חשובה ומהנה.

הילדים צוהלים כשמתגלה החפץ, כיוון שמבחינתם הם השתתפו כולם בפתרון, והם כקבוצה ניצחו אותי, המבוגר. הרי אני הוא זה שהחביא אותו פיזית, וניסה להחביא אותו גם בעזרת קידוד (חידה) - שהם פיצחו.

לפעמים אני מגוון בחשיפה, ובמקום להראות את החפץ הדרגתית אני אומר "עכשיו אני אראה אותו מהר מהר ונראה אם תצליחו לראות", ואני מניף אותו לרגע ומחביא מייד. ושוב... עד שכל הילדים אומרים בהתלהבות את הפתרון.

גיוון נוסף הוא עטיפת החפץ בעזרת המפה כך שרואים רק את צורתו הכללית. גם זה אימון טוב.

מספר החפצים המשתתפים נע בין 3-5 בהתאם לגיל.

כל חפץ שעולה לשולחן מציג (בעזרתי) משהו מאופיו – מכונית יכולה לנסוע ולצפור. ולפעמים כשיש לי השראה, הם מקיימים ביניהם גם יחסי גומלין – האוטו צופר לאריה, האריה שואג על האוטו...

כעת אני מכסה אותם בארגז, מרים את צידו הקרוב אלי, תופס חפץ, ומחמיק אותו אל מתחת לשולחן.

עכשיו כל הילדים סופרים איתי עד 5 (עם האצבעות) – טקס אהוב וידעו שבו הם מאפשרים את הרמת הארגז.

• מה חסר? ושוב כמה ילדים זוכרים ואומרים.
• בטוחים? בואו נבדוק.

בדרך כלל פעילות כזו היא חלק ממפגש וכוללת 3-4 מחזורים.

לאור הצלחת הפורמולה, יצרתי לה עוד שתי וריאציות.

האחת, הינה הכרת צבעים, ומתאימה לילדים עד גיל 3: אני מציג על השולחן 1-6 צנצנות צבעי גואש בעלות צבע מובהק. ("זה א-? דום!") וכל חפץ שעולה בחידה מאחורי השולחן, מוצא את מקומו ליד הצבע התואם: "ואיפה נשים את האריה הזה? ליד הצבע הכחול? (הדגמה)", "לא!", "ליד הצבע הצהוב? כן, ליד הכוס הצהובה". וההשוואה מאפשרת להיווכח שירוק הוא "סביבה" של צבע, כלומר שישנם ירוקים שונים, וישנם צבעי ביניים. הצבע של הכפית הזאת דומה גם לתכלת וגם לכחול – אפשר לקרוא לו תכלת או כחול.

גיוון נוסף קשור לספירה.

אני לוקח דפים ומצייר עליהם עיגולים. מ-3 ועד 5 (תלוי בגיל). אני מדביק אותם על הדופן הפונה לילדים. החפצים העולים בחידות הם כעת שני אריות או חמישה מכחולים, ואני שואל את הילדים איפה לשים אותם. סופרים את חמשת המכחולים מול הילדים, והמכחולים "הולכים" לנדור של שני עיגולים, שם עומדים שני מזלגות, שמסבירים להם: "לא, פה זה 2. אנחנו שניים (סופרים) ואתם (סופרים) חמישה"... עד שהכל בא על מקומו בשלום.

הפעילות נוצרה בהתאמה לגיל הרך של משחק זיכרון ידוע. מניחים במפגש כמה חפצים. אחד הילדים יוצא והגננת מחביאה אחד מהחפצים. קוראים לילד לשוב ועליו לזכור איזה חפץ הוחבא. בגיל הרך – עד גיל 3 – הילדים לא יתאפקו ויגלו לו מייד. גם הוראה לכל הילדים לעצום את העיניים כך שלא יראו איזה חפץ מוצא – לא תתבצע. רב הילדים לא יעצמו עיניים.

הפתרון שלי היה להסתיר מכל הילדים את החפצים על ידי ארגז, ולהוציא חפץ בלי שיראו. בצורה זו, כל הילדים במפגש יכולים להשתתף במשחק.

עדיין היתה לי בעיה: לא רציתי ליצור משחק תחרותי. לא של ילד אחד המצליח או נכשל להיזכר איזה חפץ חסר, ולא מצב שבו מספר ילדים בעלי זיכרון טוב יענו בכל פעם, ושאר הילדים ירגישו טיפשים, מנותקים ומשועממים.

תינוקי במבה

 תינוקי במבה הוא הראפ-ראפ הכי חינוכי שהמצאתי.

הוא נוגע בנקודות טעונות אצל ילדים כמו הפרידה בבוקר בגן, ומסמן פיתרון.

מבחינת השמיעה, הדקלום בנוי תמיד ממשפטים שחוזרים על עצמם פעמיים.

הילדים מוכנים לשמוע אותו אין – סוף פעמים. אותי הוא נורא משעמם.

כאמור תינוקי במבה הוא הראפ-ראפ הכי חינוכי שהמצאתי.

הוא נוגע בנקודות טעונות אצל ילדים כמו הפרידה בבוקר בגן, או שאתה שותה מהבקבוקי והוא מרטיב לך את החולצה.

לכל בעיה הוא מסמן "פתרון" ועובר הלאה, כאילו אומר: התייחסנו. החיים נמשכים. בוא לא נעשה מזה עניין. בנוסף הוא מזכיר כללים מהגן כמו "לא לעלות על השולחנות או לשמור על השקט כשהולכים לישון". הוא רומז שאין טובים ורעים. גם הרע (הדובי) אחרי שהוא מבין שלא חוטפים, הופך להיות אופציה לחבר כש"הכי נחמד לשחק ביחד".

מבחינת השמיעה, הדקלום בנוי תמיד ממשפטים שחוזרים על עצמם פעמיים. . וכך, ההבנה של הילדים טובה יותר, קל להם יותר, וגם לי, לזכור את הדקלום. החזרה גם מאפשרת לכל משפט קצב שמקבל את המשמעות שלו מזה שחוזרים פעמיים על כל משפט.

שיטת החזרה מאפשרת לאלתר, להוסיף ולהוריד חלקים ל"ראפ-ראפ". אך צריך לשים לב שהמשפטים יהיו מתומצתים וכל משפט אחד או שניים צריכים להעמיד יחידת משמעות.

"תינוקי במבה מטפס על השולחן.

תינוקי במבה מטפס על השולחן."

משפט אחד מעלה סיטואציה שלמה. (בגן אסור לעלות על השולחנות. הילדים מאד אוהבים לעלות על השולחנות.).

"תיזהר זה מסוכן תינוקי במבה.

תיזהר זה מסוכן תינוקי במבה"

זאת הסיבה שנותן הגנן אם הוא נותן סיבה למה לא לעלות על השולחן.

"תינוקי במבה נופל אווווווו....בום!

תינוקי במבה נופל אווווווו....בום!" (ההשהייה של הנפילה, שמחקה סרט מצויר, מאד מצחיקה את הילדים).

"תינוקי במבה קיבל מכה"

(הפתעה) "בוא ניתן לו נשיקה"

זה כבר מעביר מסרים מסוימים – התינוק כבר קיבל מכה, אין צורך לכעוס עליו. אפשר להקל עליו על ידי נשיקה.

חשוב מאד שכמעט כל הזמן תינוקי במבה עושה את הדברים שהראפר אומר ואפילו מפתח לאורך זמן סוג של אופי או התנהלות שמעשירה את הסיטואציה כמו איור בספר. 

קוביות צבעוניות

פעוט על הידיים בגן

לפני שנים, כשעוד הייתי סייע, נוכחתי שהנטייה הטבעית שלי היא להרים כל ילד במצוקה. ההנחיה שקיבלתי בנושא מהגננות היא – "לא מרימים ילדים על הידיים אלא במקרים יוצאים מהכלל". הפשרה שלי הייתה ללמוד איך כן להרים ילד - ועם זאת - להוריד אותו תוך חצי דקה, מסופק, לענייניו. עם זה גם אני וגם הגננות הצלחנו לחיות, ולילדים היה טוב. איך עושים את זה? על זה הפוסט.

אחד הטיעונים המקובלים בגן על ידי הסגל הוא זה: אם תרים את הפעוט על הידיים, הוא ירצה כל הזמן על הידיים, וגם הילדים האחרים ירצו על הידיים. מעכשיו, כל מה שהם יעשו זה לבכות ולהתנהג במסכנות כדי שתיקח אותם על הידיים. הם לעולם לא ילמדו להתמודד עם תסכולים ולא ימצאו לעצמם תעסוקה מספקת. היכולת להתמודד ולהעסיק את עצמו היא יכולת טובה לחיי הילד, והיא גם מאפשרת לגן לתפקד.

מהן ההנחות שביסוד הגישה שלי?

1. יש ילדים שזקוקים יותר מאחרים להיות על הידיים. לא נכון להתייחס בהקשר הזה באופן שווה לכל הילדים. הילדים בגן נוטים לקבל את ההבחנה הזאת ולא רואים בה אפליה. הם יודעים בדרך כלל מיהו הילד "החלש", "המופרע", "הילד היחיד שמותר לו לאכול בעמידה", ולרוב הם מסכימים בקלות לכך שיקבל יחס שונה.
2. אם ילד ירגיש את עצמו בטוח בגן הוא ימצא לעצמו עיסוק שיעניין אותו הרבה יותר מהר ובקלות.
3. למדתי לדאוג לכך שלילד לא יהיה יותר מדי כיף כשהוא על הידיים שלי. לא לדבר איתו ולצחוק איתו. להתמקד רק במילוי הצורך שלו להיות על הידיים.
4. למדתי להרגיע את הילד בשיחה מאוד קצרה - עד חצי דקה - וליצור במהירות סיטואציה שמעניינת אותו ושבה הוא יסכים/ירצה לרדת מהידיים שלי.
5. ילדים מגיל שנה וחצי ומעלה נכנעים בדרך כלל לנימוק "אי אפשר כל היום על הידיים – קצת על הידיים וקצת לשחק לבד". כמובן, זוהי מניפולציה שלי: אני מתכוון קצת על הידיים והרבה לשחק לבד. אלא שכאשר הילד מגלה עניין במשחק ונהנה ממנו הזמן "בורח" לו, והוא שוכח לבקש כל הזמן על הידיים ובא רק מדי פעם, בשעת משבר.
6. בסופו של דבר גם אני וגם הצוות מרימים את הילד, אלא שאני מרים אותו כשהוא עדיין רק קצת עצבני, לפני שמתחיל הבלגן. מי שמנסה, לעומת זאת, "לחנך" את הילד ולהקנות לו הרגלים, ומרימות אותו רק כשהוא כבר עצבני ובוכה ממש, ואז הן צריכות להרגיע אותו. אני מעדיף להיכנע בחוכמה, ומראש, ולהגיע לתוצאה קלה ונעימה שלא תיצור בכי ועצבנות מתמשכים.

7.     בזמן שהילד בגן הוא נתקל בתסכולים כל הזמן, ואין צורך להוסיף עליהם. הגבולות בגן רבים ונוקשים מטיבעם: אימא משאירה אותך בגן בין אם אתה מסכים ובין אם לא. אוכלים עכשיו. ומתוך המבחר הזה. הילד הזה לא רוצה לשחק איתך. אסור לך לקחת את הצעצועים שאתה הכי רוצה (הרבה פעמים אלה הצעצועים שהחברים שלך משחקים בהם – מה שלא משנה את האותנטיות של הרצון הזה ולא מפחית מהתסכול). לכן, בהקשר של "להיות על הידיים" - לא צריך לדאוג שהילד לא יחווה תסכול. הוא יחווה תסכול גם בעשרות סיטואציות אחרות. הוא ילמד ממילא.  

8. אם אתה רואה שטעית, שהשיטה הזאת לא עובדת טוב, אפשר לסגת ממנה.

אם הילד ימשיך לבכות, ואם גם הילדים האחרים ירצו שירימו אותם - אז נחליף את האסטרטגיה. ניתן קודם צ'אנס להליכה בטוב. מניסיוני זה כמעט תמיד עובד.

איך זה קורה בפועל? איך מרימים ילד לזמן מינימאלי ומחזירים אותו לענייניו מרוצה?

דוגמה: ילד בוכה. אתה מרים אותו. הרבה פעמים עדיין כדאי להמשיך לעסוק במה שעסקת בו קודם - תוך כדי זה שהילד על הידיים (היית בדרך לקחת מספריים, תמשיך בדרכך). אחר כך, אתה מתייחס באופן אישי, נותן תשומת לב מלאה כעשר שניות ("נפלת על הברך?..."). אתה מרים את המבט לגן ומנסה לאתר סיטואציה מעניינת עבור הילד המסוים הזה. למשל, אתה נעמד עם הילד ליד שולחן שמציירים סביבו. אתה אומר לילד אחר – "אני רואה שאתה ציירת הרבה באדום", הילד שעלייך כבר מסתכל לשם. אתה מתיישב עם הילד ועכשיו הוא יושב על הרגל שלך. הוא כבר לא מכביד עליך פיזית. אתה לוקח טוש סגור, נותן לילד ושואל אם הוא יודע לפתוח אותו. פעולה משמחת. אתה שולף נייר ריק, מוריד אותו מהרגל לכיסא פנוי ויכול לשאול: "איפה אתה רוצה שנרשום את השם שלך\ כאן או כאן..." אני משתדל תמיד לשאול את הילד שאלה שיהיה לו כיף לענות עליה. בגיל הזה לא צריך להמציא שאלות יצירתיות. יש כמה שאלות שעובדות כמעט על כל הילדים, כמעט בכל המצבים. הכיוון הכי טוב לשאלה הוא בנושא שאני מעוניין שהוא יתחיל להתעסק בו. השאלה הזאת למשל, להחליט איפה לכתוב את השם, היא בחירה משמעותית מאוד לילד, וברגע שהוא ענה הוא כבר מאוד רוצה לצייר.

דוגמה לבכי יותר רציני: לפעמים כדאי לצאת עם הילד לדקה וחצי אך מחוץ לחלל ששאר הילדים מצויים בו. אתה מקדיש לזה דקה וחצי. היציאה חשובה כי הרבה פעמים היא משנה את מצב הרוח של הילד. משנה את נקודת ההתייחסות שלו: בגן הוא התייחס לילדים, בחוץ יש גירויים מעניינים אחרים שמשכיחים מממנו במידה רבה את הסיטואציה הקודמת בגן. הרבה פעמים הסטרס שלו יורד ברגע שהוא נמצא לבד, על ידיים של מבוגר, הרחק מילדים אחרים. הוא יותר רגוע ויותר קשוב אליך. הוא קשוב אליך גם אם הוא בוכה.

עכשיו אתה מקדיש עשרים שניות להתייחסות לבעיה שבגללה הוצאת אותו, ומוסיף אמירה עדינה שלך שמכוונת אותו לדבר הרצוי. עכשיו אפשר להתעסק בדברים שנמצאים בחוץ. מרמה של תמונות הילדים בפתח של הגן ועד כל דבר אחר. עכשיו, צריך לכוון את המחשבה שלו לקראת החזרה לגן. לזה תוקדש כדקה. שאלות טובות הן למשל: מה הילדים עושים עכשיו בגן? האם הילדים אוכלים? על מה מדברים במפגש?

העיקרון המנחה זהה לעיקרון של הרדמת ילד: אם קמת עשרים שניות לפני שהילד נרדם תצטרך עוד חצי שעה כדי לחזור לאותו מצב. לא צריך להזדרז להחזיר את הילד לפני שהוא רגוע באמת. עם זאת, אני טוען שניתן לעשות את זה בזמן קצר להפליא. הכי טוב – להצליח לשכנע אותו לרדת מהידיים, לפתוח את הדלת לבד ללוות אותו כשהוא נכנס לגן. פחות טוב- להגיע איתו על הידיים ולהוריד אותו לפעילות שדיברתם עליה.

דוגמה נוספת - בחצר: הרמת ילד והתייחסת קצרות למצוקה. אפשר להתיישב איתו ליד ארגז החול. הילד פחות אוהב שיושבים איתו על הידיים מאשר שעומדים איתו, אבל לרוב הוא לא מספיק לגלות התנגדות משמעותית משום שאני מייד לוקח כף וממלא דלי וכד'. הוא מסתכל - ורוצה גם. אני שם לו את הכף ביד, מוריד אותו ממני לארגז חול והוא משחק שם ואני הולך לדרכי.

אחלה.

ברוכים תהיו לאשר תלכו.

May the force be with you!

פרפר הנזלת

ילדים רבים מתנגדים לכך שינגבו להם את האף. ההתנגדות הזאת יוצרת מצב שבו קינוח האף מזמין הפעלת סמכות וגוזל זמן, ולעיתים בסיום הפעולה גם הילדים וגם המטפל נותרים כעוסים. ראיתי אפילו אסטרטגיה שבה מנסים ללכוד את הילד בהפתעה (עדיף מאחורי גבו) ולנגב את אפו במהירות, לפני שיספיק להתנגד. כך אפשר "לתקתק" את קינוח האפים בגן.

האסטרטגיה הזאת מגדלת ילדים חמקנים ששונאים קינוחי אף. למזלנו הרב, נרתמה האבולוציה להיווצרותו של "פרפר הנזלת".

בעוד הפרפרים הרגילים שותים צוף מהפרחים, נחשו מה שותה פרפר הנזלת?

נכון!

פרפר הנזלת מתגורר בגליל נייר הטואלט שבגן, המשמש בדיוק למטרה זו. כשהוא מריח נזלת הוא נפרס: האצבע והאגודל שלי אוחזות באמצע פיסת נייר והופכות לגופו של הפרפר. הרמה והורדה קלה של ידי עוזרות לו לנפנף בכנפיו. ככה הוא מגיע אל האף המנוזל (למרות שלפעמים הוא מתבלבל ועף לילד אחר ("לאורי יש נזלת? – לא. לדנה? – לא. למי? – לי) – והילד המנוזל צריך לקרוא לו. כשהפרפר מוצא את הנזלת הוא אומר מיד "יאמי-יאמי" ומוצץ אותה. טעים לו מאוד, והוא שואל אם יש עוד. אם אין – "לא תאמינו מה הפרפר הכי אוהב לעשות אחרי האוכל?" והילד עונה "ללכת לישון בפח אשפה".

מה אתם אומרים, איזה פרפר, הא?!

אסטרטגית הפרפר נכונה גם לצורך תקתוק העבודה. לא צריך לרדוף אחרי הילדים. הם נינוחים, משתפים פעולה, ויוצאים לא רק רגועים אלא בהרגשה שהם היו כוכבים עם קהל לרגע. וכשהילדים רגועים - זה חוסך המון זמן בהמשך.

שטיפת ידיים

(מתייחס לילדים הולכים ועד גיל שלוש וחצי)

בשנים האחרונות אני עובד כגנן בגני ילדים. עבדתי בכמה גנים ולמדתי להכיר את ההתנהלות בגן על סדר היום שלה, ההרגלים של הילדים ושל הצוות המטפל. ראיתי איך הדברים מתנהלים בפועל ואני מרגיש שיש לי מה לתרום לשיפור הדברים.

נקודת המוצא שלי לכל התנהלות היא המחשבה אם הילד מבסוט, ואיך לגרום לו לשתף איתי פעולה בנועם בלי לכפות עליו את רצוני. זה חשוב יותר מ"תקתוק" פעילויות שהתוצאה שלו היא ילדים בוכים, שכן לטווח ארוך - ילדים בוכים "מבזבזים" הרבה זמן: ילדים בוכים פחות ישתפו פעולה בכל פעילות אחרת בגן, יהיו עצבניים, יפריעו לחברים ויגזלו בסופו של דבר יותר זמן מהמטפל.

בבלוג הזה בכוונתי להציג פעילויות יומיומיות שונות שחוזרות על עצמן בגן, ואתאר שתי שיטות. השיטה שראיתי שמיושמת בגנים שבהם אני עבדתי, ואת השיטה שלי, שמצאתי שהיא אפקטיבית יותר. בפוסט הזה אתייחס לפעולת שטיפת הידיים.

בכל יום צריך לשטוף ידיים עם סבון לפני הארוחה.

בשיטה שפחות עובדת – רוחצים לילד אחד את הידיים, אז עליו לנגב את הידיים, לזרוק את הנייר לפח ולצאת מהחדרון. ילדים נוספים המחכיים לתורם אמורים...אמורים... אולי כדאי שהם יעמדו ליד הקיר, כדי שיהיה מסודר ויעיל.

אלא שהילדים נוטים שלא לעמוד ליד הקיר: זה דחף את זה, זה המקום שלו.. מה הם כן נוטים לעשות? כמובן, להוציאניירות מהמתקן, לזרוק לשרותים,להוריד את המים ולגרום לסתימה.

על כל זה צריך לפקח מרחוק, שכן בעצם אנו עסוקים בלרחוץ ולסבן בזריזות את הידיים של הילד התורן.

חוק ברזל בגן אומר – ככל שההוראה ניתנת יותר מרחוק, ותוך פחות התפנות לילד – כך גדל הסיכוי שהילד יתעלם ממנה.

עכשיו יש גם קונפליקט. הרבה ילדים – הרבה קונפליקטים.

באותו זמן מסבניםלילד התורן את הידיים ביעילות. כלומר בחוסר תשומת לב, בלי שום קשר לתנועתיות של הילד, לקצב שלו ולחופש שלו לשלוט בגוף שלו.

עכשיו כולם כבר כועסים

אפשר לומר – אנחנו לא דורשים מספיק מהילד. הוא בהחלט מסוגל לכך, ואנחנו צריכים לדרוש ממנו יותר כי הוא מתפנק ועושה מה שבא לו. אלא שבסופו של דבר, מה שחשוב בעיני היא העובדה שבפועל הילד לא עושה את מה שרצינו.

לשיטה שלי קוראים "שיטת ה-בפועל". יש מה שצריך לקרות לפי דעתנו, יש מה שהיה יכול להיות, לכאורה בקלות, אם היינו מקפידים יותר, עקביים יותר... ומה שקורה בפועל הוא הדבר שאנחנו נוטים לא להתייחס אליו. בבחינת "אל תבלבל אותי עם עובדות". אבל אם זה קורה בכל פעם, במשך תקופה ארוכה מאוד, ורואים שלמרות שהיה אפשר או צריך שזה יסתדר, זה לא מסתדר, ועדיין מגיעים בכל פעם לאותו מצב ובאים באותן טענות (אפילו בלב), כדאי לעצור ולומר: הבה נתבונן ונראה איזה שינוי שנעשה יקדם אותנו בצורה הטובה ביותר למטרה. זה מה שאני עושה לאחר תצפיות מרובות על אותה סיטואציה. אני מצאתי שיטה שעובדת יותר.

בשיטה שיותר עובדת: מנסים להתאים את הפעילות כך שתהיה כמה שיותר דומה למה שהילדים היו עושים באופן טבעי. קודם מתבוננים ומבינים מה הילדים היו עושים לולי היו מתערבים להם.

הנטייה של קבוצת ילדים שנכנסת לשטיפת ידיים היא לגשת ולהתעסק בדבר המקסים עצמו. באופן כזה, הקבוצה תתחלק לחבורות קטנות של כארבעה ילדים, שיעמדו סביב כל כיור וישחקו יחד במים. ובאמת, זה גודל הקבוצה שכדאי להכניס לשטיפת ידיים. מבחינת הילדים – שטיפת ידיים היא הפעילות הכי כיפית בעולם. ילדים מוציאים ומכניסים ידיים לעמוד המים הפלאי הזה, שמצד אחד נמצא ומצד שני אפשר להעביר דרכו את היד.

השיטה שואלת – האם הדבר הזה יכול להביא לי תועלת בעניין שטיפת הידיים? התשובה היא – כן!

א.      לכל הילדים מעניין. במצב הזה אין ילדים שאין להם מה לעשות ולכן הם מתחילים להציק ולהפריע.

ב.      זה מה שאתה רוצה שיעשו בפעילות ממילא – שירטיבו את הידיים. מיקמת את כולם בלי שהיית צריך להגיד מילה.

השלב שבו יש סבון נגיש לילדים הוא שלב שבו באופן טבעי אחד הילדים ישתלט על הבקבוק, רוב הסבון יישפך בכיור, הכיור יתמלא בקצף. זה מקום שבו מה שקורה באופן טבעי לא מביא תועלת לעניין שטיפת הידיים, ולכן לא כדאי לאפשר אותה.

על המטפל לשלוט בסבון. אפשר לשאול את הילד "לשים לך סבון?" התשובה תהיה תמיד "כן!", באמצעות השאלה ניתקת אותו לרגע משאר הילדים שסביב הכיור.בנוסף, שאלת את הילד לרצונו ונעתרת לו.והוא מושיט את היד לקבל את הסבון. זו הזדמנות טובה לאחוז בידיו ולשפשף אותן בסבון.

זה יהיה סיבון טוב יותר ממה שהילד היה עושה בעצמו. נכון שזו לא הייתה הבחירה הטבעית של הילד. הוא היה מעדיף להשפריץ הרבה סבון על כל החדר, אבל אם ההחלטה היא שחשוב לשטוף ידיים - זאת הדרך שמתקבלת הכי טוב על ידי הילד. הדרך הזאת עסוקה במה שאפשרי, ולא במה שהיינו רוצים שיהיה.

אחרי שסיבנו את ידיהם של ארבעת הילדים, יש להם מצב רוח טוב, ונחמד להם. הבעיה היא שמבחינתם הם היו רוצים להמשיך לעמוד ולשחק במים אלא שסדר היום בגן דורש שיסיימו וילכו לאכול ארוחת צהריים. כלומר – נוצרה סיטואציה מאתגרת:

פה מומלץ להפעיל שני פטנטים.

אחד - אני אומר לכל ילד בנפרד - "בוא נספור עד חמש", אוחז באמות ידיו, וכשמגיעים לחמש אוחז באמות ידיומנער אותן מעל הכיור. מה אני משיג בזה?

1.      נותן לילד זמן להתרגל לשינוי הסיטואציה. נותן לו להבין שאני לא כופה עליו לעשות את מה שאני אומר, אלא שיש זמן אובייקטיבי ששנינו כפופים לו. כשאני מתחיל לספור 1, 2, 3... אני מכניס את הילד לסוג של קסם. הספירה בשבילו הוא אתגר – לזכור את סדר המספרים, ולחזור עליו שוב ושוב. אין שום דבר בעולם שמסודר טוב כמו .1.2.3.4.5. יש לו זמן בראש לסגור את המהלך שלו. להיפרד מהמים. לעשות עם המים את הדבר האחרון שעוד בא לו לעשות.

2.      כאשר ילד יודע בדיוק מה הולך לקרות זה נותן לו הרגשה של שליטה חלקית במצב, במקום תחושה שנכפה עליו מצב שרירותי. הילד מתבלבל, ואני מנצל את הבלבול שלו ומבצע מניפולציה. במציאות אני זה שרוצה לסיים את הפעילות, אבל אני מפנה אליו את הדרישה הזאת באופן שגורמת לו לרצות לשתף פעולה, או לפחות לא להתנגד לה.

מה אני משיג בפעולה של ניעור הידיים?

1.      הילד שכח את רצונו להמשיך לשחק במים וכרגע הוא בסיטואציה אחרת שנחמדה לו.

2.      הילד צוחק. מצד אחד הוא פסיבי לחלוטין, מצד שני הידיים פעילות ומהירות. הדיסוננס הזה מצחיק אותו.

3.      אני מנער את הידיים ממים – מה שרציתי מלכתחילה שיקרה.  

יכולתי לומר לילד – מספיק, תסגור את הברז ובוא לנגב ידיים, או לסגור את הברז ולבקש ממנו לנגב ידיים. האפשרות המקובלת הזאת נראית פתאום מבאסת. אין בה שום שמחה. הילד נותר עם רצונו להמשיך לשחק. יש סיכוי שייכנע וישטוף ידיים בחוסר רצון, או שימשיך לשחק במים ואני אאלץ לעבור להתנהגות יותר תוקפנית או לטון פחות סמפטי.

זאת אומרת, כשאומרים לילדים מה לעשות - תמיד יש אופציה שהם יסרבו. ואז מתחיל קונפליקט. במקום שאפשר למנוע את הקונפליקט - כדאי למנוע אותו.

כדאי לגבש פתרונות לבעיות קבועות שצצות בהרבה מהסיטואציות היומיומיות. למשל – שטיפת ידיים, אכילה בזמן, יציאה לחצר. תכנון חד־פעמי יחסוך קונפליקטים צפויים וקבועים.

הגענו לשליש האחרון. הילד שאת ידיו ניערתי עומד עכשיו עם גבו אלי. אני עדיין אוחז באמות ותוך כדי אחיזה מסובב אותו ב-90 מעלות ומתחיל להוליך אותו לכיוון ניירות הניגוב. הסיבוב עושה שלושה דברים:

1.      מפנה אותו לכיוון שאליו הוא צריך ללכת. ילד חושב הרבה פעמים לכיוון שהוא רואה.

2.      זו תנועה נחמדה לילד. הרמונית. סוג קטן של חוויה.

עכשיו, תוך כדי שאני מוליך את הילד, אני שואל אותו – האם אתה רוצה לנגב את הידיים לבד או שאני אנגב לך?

ברגע שהוא עסוק בניסיון להבין את מה שאני אומר וניתנת לו ברירה הוא לא יכול לחשוב על דברים אחרים (כמו – אני רוצה לשחק עם המים). אני מוסר לילד את ההחלטה. הוא מחליט מה יהיה. הוא לא שם לב שהגבלתי לו מאוד את תחום ההחלטה. הפעולה המוחית הזאת תופסת את כל הקשב שלו. הרבה פעמים הוא מתלבט. הוא אוהב את ההתלבטות "מה אני הכי רוצה". בשאלה שלי גם לקחתי מהנייר את אוסף הפעולות הכייפיות האחרות שאפשר לעשות איתו (כמו להוציא את כל הניירות מהמתקן, ולזרוק לאסלה ולייצר סתימה).

הי!!!! מה עושים הילדים האחרים כשאתה מתעסק עם ילד אחד כל כך הרבה זמן? תשובה – שום בעיה. הילדים שמשחקים במים עסוקים ושמחים, הילדים שניגבו כבר הלכו לאכול ארוחת צהריים. לא נדרשת שום התערבות או השגחה.

תוך כדי ניגוב הידיים אני שואל אותו – "ולאן זורקים את הנייר?" והוא עונה בשמחה "לפח!" ומיד הולך וזורק אותו לפח - ולא לאסלה. דרך אגב, ילדים נורא אוהבים חידות קלות כאלה. כדי לגרום לילד הנאה לא צריך להמציא שאלות יצירתיות ומקוריות. שנית, כשהילד ענה "לפח" הוא הוכיח לי ולעצמו שהוא מתמצא בסיטואציה, כלומר, הוא ילד גדול. אחרי שהילד אמר בקול "בפח", המהלך הזה מוביל אותו באופן הכי שלם וטבעי לזרוק את הנייר לפח. ואז אני שואל אותו - "ולאן הולכים עכשיו?" אם קראתם עד פה אתם יודעים את ההמשך.

נראה שהשיטה דורשת מאמץ ענק שלא סביר להפעיל אותו עם כל כך הרבה ילדים, ולאורך זמן בגן. אבל אני טוען שהמאמץ שאני משקיע הרבה יותר קטן. שיטת התיקתוק,דורשת בפועל יותר דיבור עם הילדים וכל הדיבור נעשה בכעס. כל הדיבור שלי היה באהבה ובשמחה.

*חשוב לציין – כל הדברים שאני אומר מתייחסים לגנים שבהם אני עבדתי. ראיתי שם משמעת שכל הזמן צריך לתחזק אותה בעונשים ובגערות. אני חושב שיש גם גנים אחרים, שבהם יש משמעת שיצרה מצב שהילדים הפנימו את הכללים, הם חיים איתה בסדר גמור ולא צריך לתחזק אותה בגערות ובעונשים בלתי פוסקים.אשמח לדעת איך עושים זאת.