לפני שנים, כשעוד הייתי סייע, נוכחתי שהנטייה הטבעית שלי היא להרים כל ילד במצוקה. ההנחיה שקיבלתי בנושא מהגננות היא – "לא מרימים ילדים על הידיים אלא במקרים יוצאים מהכלל". הפשרה שלי הייתה ללמוד איך כן להרים ילד - ועם זאת - להוריד אותו תוך חצי דקה, מסופק, לענייניו. עם זה גם אני וגם הגננות הצלחנו לחיות, ולילדים היה טוב. איך עושים את זה? על זה הפוסט.
אחד הטיעונים המקובלים בגן על ידי הסגל הוא זה: אם תרים את הפעוט על הידיים, הוא ירצה כל הזמן על הידיים, וגם הילדים האחרים ירצו על הידיים. מעכשיו, כל מה שהם יעשו זה לבכות ולהתנהג במסכנות כדי שתיקח אותם על הידיים. הם לעולם לא ילמדו להתמודד עם תסכולים ולא ימצאו לעצמם תעסוקה מספקת. היכולת להתמודד ולהעסיק את עצמו היא יכולת טובה לחיי הילד, והיא גם מאפשרת לגן לתפקד.
מהן ההנחות שביסוד הגישה שלי?
- יש ילדים שזקוקים יותר מאחרים להיות על הידיים. לא נכון להתייחס בהקשר הזה באופן שווה לכל הילדים. הילדים בגן נוטים לקבל את ההבחנה הזאת ולא רואים בה אפליה. הם יודעים בדרך כלל מיהו הילד "החלש", "המופרע", "הילד היחיד שמותר לו לאכול בעמידה", ולרוב הם מסכימים בקלות לכך שיקבל יחס שונה.
- אם ילד ירגיש את עצמו בטוח בגן הוא ימצא לעצמו עיסוק שיעניין אותו הרבה יותר מהר ובקלות.
- למדתי לדאוג לכך שלילד לא יהיה יותר מדי כיף כשהוא על הידיים שלי. לא לדבר איתו ולצחוק איתו. להתמקד רק במילוי הצורך שלו להיות על הידיים.
- למדתי להרגיע את הילד בשיחה מאוד קצרה - עד חצי דקה - וליצור במהירות סיטואציה שמעניינת אותו ושבה הוא יסכים/ירצה לרדת מהידיים שלי.
- ילדים מגיל שנה וחצי ומעלה נכנעים בדרך כלל לנימוק "אי אפשר כל היום על הידיים – קצת על הידיים וקצת לשחק לבד". כמובן, זוהי מניפולציה שלי: אני מתכוון קצת על הידיים והרבה לשחק לבד. אלא שכאשר הילד מגלה עניין במשחק ונהנה ממנו הזמן "בורח" לו, והוא שוכח לבקש כל הזמן על הידיים ובא רק מדי פעם, בשעת משבר.
- בסופו של דבר גם אני וגם הצוות מרימים את הילד, אלא שאני מרים אותו כשהוא עדיין רק קצת עצבני, לפני שמתחיל הבלגן. מי שמנסה, לעומת זאת, "לחנך" את הילד ולהקנות לו הרגלים, ומרימות אותו רק כשהוא כבר עצבני ובוכה ממש, ואז הן צריכות להרגיע אותו. אני מעדיף להיכנע בחוכמה, ומראש, ולהגיע לתוצאה קלה ונעימה שלא תיצור בכי ועצבנות מתמשכים.
7. בזמן שהילד בגן הוא נתקל בתסכולים כל הזמן, ואין צורך להוסיף עליהם. הגבולות בגן רבים ונוקשים מטיבעם: אימא משאירה אותך בגן בין אם אתה מסכים ובין אם לא. אוכלים עכשיו. ומתוך המבחר הזה. הילד הזה לא רוצה לשחק איתך. אסור לך לקחת את הצעצועים שאתה הכי רוצה (הרבה פעמים אלה הצעצועים שהחברים שלך משחקים בהם – מה שלא משנה את האותנטיות של הרצון הזה ולא מפחית מהתסכול). לכן, בהקשר של "להיות על הידיים" - לא צריך לדאוג שהילד לא יחווה תסכול. הוא יחווה תסכול גם בעשרות סיטואציות אחרות. הוא ילמד ממילא.
- אם אתה רואה שטעית, שהשיטה הזאת לא עובדת טוב, אפשר לסגת ממנה.
אם הילד ימשיך לבכות, ואם גם הילדים האחרים ירצו שירימו אותם - אז נחליף את האסטרטגיה. ניתן קודם צ'אנס להליכה בטוב. מניסיוני זה כמעט תמיד עובד.
איך זה קורה בפועל? איך מרימים ילד לזמן מינימאלי ומחזירים אותו לענייניו מרוצה?
דוגמה: ילד בוכה. אתה מרים אותו. הרבה פעמים עדיין כדאי להמשיך לעסוק במה שעסקת בו קודם - תוך כדי זה שהילד על הידיים (היית בדרך לקחת מספריים, תמשיך בדרכך). אחר כך, אתה מתייחס באופן אישי, נותן תשומת לב מלאה כעשר שניות ("נפלת על הברך?..."). אתה מרים את המבט לגן ומנסה לאתר סיטואציה מעניינת עבור הילד המסוים הזה. למשל, אתה נעמד עם הילד ליד שולחן שמציירים סביבו. אתה אומר לילד אחר – "אני רואה שאתה ציירת הרבה באדום", הילד שעלייך כבר מסתכל לשם. אתה מתיישב עם הילד ועכשיו הוא יושב על הרגל שלך. הוא כבר לא מכביד עליך פיזית. אתה לוקח טוש סגור, נותן לילד ושואל אם הוא יודע לפתוח אותו. פעולה משמחת. אתה שולף נייר ריק, מוריד אותו מהרגל לכיסא פנוי ויכול לשאול: "איפה אתה רוצה שנרשום את השם שלך\ כאן או כאן..." אני משתדל תמיד לשאול את הילד שאלה שיהיה לו כיף לענות עליה. בגיל הזה לא צריך להמציא שאלות יצירתיות. יש כמה שאלות שעובדות כמעט על כל הילדים, כמעט בכל המצבים. הכיוון הכי טוב לשאלה הוא בנושא שאני מעוניין שהוא יתחיל להתעסק בו. השאלה הזאת למשל, להחליט איפה לכתוב את השם, היא בחירה משמעותית מאוד לילד, וברגע שהוא ענה הוא כבר מאוד רוצה לצייר.
דוגמה לבכי יותר רציני: לפעמים כדאי לצאת עם הילד לדקה וחצי אך מחוץ לחלל ששאר הילדים מצויים בו. אתה מקדיש לזה דקה וחצי. היציאה חשובה כי הרבה פעמים היא משנה את מצב הרוח של הילד. משנה את נקודת ההתייחסות שלו: בגן הוא התייחס לילדים, בחוץ יש גירויים מעניינים אחרים שמשכיחים מממנו במידה רבה את הסיטואציה הקודמת בגן. הרבה פעמים הסטרס שלו יורד ברגע שהוא נמצא לבד, על ידיים של מבוגר, הרחק מילדים אחרים. הוא יותר רגוע ויותר קשוב אליך. הוא קשוב אליך גם אם הוא בוכה.
עכשיו אתה מקדיש עשרים שניות להתייחסות לבעיה שבגללה הוצאת אותו, ומוסיף אמירה עדינה שלך שמכוונת אותו לדבר הרצוי. עכשיו אפשר להתעסק בדברים שנמצאים בחוץ. מרמה של תמונות הילדים בפתח של הגן ועד כל דבר אחר. עכשיו, צריך לכוון את המחשבה שלו לקראת החזרה לגן. לזה תוקדש כדקה. שאלות טובות הן למשל: מה הילדים עושים עכשיו בגן? האם הילדים אוכלים? על מה מדברים במפגש?
העיקרון המנחה זהה לעיקרון של הרדמת ילד: אם קמת עשרים שניות לפני שהילד נרדם תצטרך עוד חצי שעה כדי לחזור לאותו מצב. לא צריך להזדרז להחזיר את הילד לפני שהוא רגוע באמת. עם זאת, אני טוען שניתן לעשות את זה בזמן קצר להפליא. הכי טוב – להצליח לשכנע אותו לרדת מהידיים, לפתוח את הדלת לבד ללוות אותו כשהוא נכנס לגן. פחות טוב- להגיע איתו על הידיים ולהוריד אותו לפעילות שדיברתם עליה.
דוגמה נוספת - בחצר: הרמת ילד והתייחסת קצרות למצוקה. אפשר להתיישב איתו ליד ארגז החול. הילד פחות אוהב שיושבים איתו על הידיים מאשר שעומדים איתו, אבל לרוב הוא לא מספיק לגלות התנגדות משמעותית משום שאני מייד לוקח כף וממלא דלי וכד'. הוא מסתכל - ורוצה גם. אני שם לו את הכף ביד, מוריד אותו ממני לארגז חול והוא משחק שם ואני הולך לדרכי.
אחלה.
ברוכים תהיו לאשר תלכו.
May the force be with you!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה