שטיפת ידיים

(מתייחס לילדים הולכים ועד גיל שלוש וחצי)

בשנים האחרונות אני עובד כגנן בגני ילדים. עבדתי בכמה גנים ולמדתי להכיר את ההתנהלות בגן על סדר היום שלה, ההרגלים של הילדים ושל הצוות המטפל. ראיתי איך הדברים מתנהלים בפועל ואני מרגיש שיש לי מה לתרום לשיפור הדברים.

נקודת המוצא שלי לכל התנהלות היא המחשבה אם הילד מבסוט, ואיך לגרום לו לשתף איתי פעולה בנועם בלי לכפות עליו את רצוני. זה חשוב יותר מ"תקתוק" פעילויות שהתוצאה שלו היא ילדים בוכים, שכן לטווח ארוך - ילדים בוכים "מבזבזים" הרבה זמן: ילדים בוכים פחות ישתפו פעולה בכל פעילות אחרת בגן, יהיו עצבניים, יפריעו לחברים ויגזלו בסופו של דבר יותר זמן מהמטפל.

בבלוג הזה בכוונתי להציג פעילויות יומיומיות שונות שחוזרות על עצמן בגן, ואתאר שתי שיטות. השיטה שראיתי שמיושמת בגנים שבהם אני עבדתי, ואת השיטה שלי, שמצאתי שהיא אפקטיבית יותר. בפוסט הזה אתייחס לפעולת שטיפת הידיים.

בכל יום צריך לשטוף ידיים עם סבון לפני הארוחה.

בשיטה שפחות עובדת – רוחצים לילד אחד את הידיים, אז עליו לנגב את הידיים, לזרוק את הנייר לפח ולצאת מהחדרון. ילדים נוספים המחכיים לתורם אמורים...אמורים... אולי כדאי שהם יעמדו ליד הקיר, כדי שיהיה מסודר ויעיל.

אלא שהילדים נוטים שלא לעמוד ליד הקיר: זה דחף את זה, זה המקום שלו.. מה הם כן נוטים לעשות? כמובן, להוציאניירות מהמתקן, לזרוק לשרותים,להוריד את המים ולגרום לסתימה.

על כל זה צריך לפקח מרחוק, שכן בעצם אנו עסוקים בלרחוץ ולסבן בזריזות את הידיים של הילד התורן.

חוק ברזל בגן אומר – ככל שההוראה ניתנת יותר מרחוק, ותוך פחות התפנות לילד – כך גדל הסיכוי שהילד יתעלם ממנה.

עכשיו יש גם קונפליקט. הרבה ילדים – הרבה קונפליקטים.

באותו זמן מסבניםלילד התורן את הידיים ביעילות. כלומר בחוסר תשומת לב, בלי שום קשר לתנועתיות של הילד, לקצב שלו ולחופש שלו לשלוט בגוף שלו.

עכשיו כולם כבר כועסים

אפשר לומר – אנחנו לא דורשים מספיק מהילד. הוא בהחלט מסוגל לכך, ואנחנו צריכים לדרוש ממנו יותר כי הוא מתפנק ועושה מה שבא לו. אלא שבסופו של דבר, מה שחשוב בעיני היא העובדה שבפועל הילד לא עושה את מה שרצינו.

לשיטה שלי קוראים "שיטת ה-בפועל". יש מה שצריך לקרות לפי דעתנו, יש מה שהיה יכול להיות, לכאורה בקלות, אם היינו מקפידים יותר, עקביים יותר... ומה שקורה בפועל הוא הדבר שאנחנו נוטים לא להתייחס אליו. בבחינת "אל תבלבל אותי עם עובדות". אבל אם זה קורה בכל פעם, במשך תקופה ארוכה מאוד, ורואים שלמרות שהיה אפשר או צריך שזה יסתדר, זה לא מסתדר, ועדיין מגיעים בכל פעם לאותו מצב ובאים באותן טענות (אפילו בלב), כדאי לעצור ולומר: הבה נתבונן ונראה איזה שינוי שנעשה יקדם אותנו בצורה הטובה ביותר למטרה. זה מה שאני עושה לאחר תצפיות מרובות על אותה סיטואציה. אני מצאתי שיטה שעובדת יותר.

בשיטה שיותר עובדת: מנסים להתאים את הפעילות כך שתהיה כמה שיותר דומה למה שהילדים היו עושים באופן טבעי. קודם מתבוננים ומבינים מה הילדים היו עושים לולי היו מתערבים להם.

הנטייה של קבוצת ילדים שנכנסת לשטיפת ידיים היא לגשת ולהתעסק בדבר המקסים עצמו. באופן כזה, הקבוצה תתחלק לחבורות קטנות של כארבעה ילדים, שיעמדו סביב כל כיור וישחקו יחד במים. ובאמת, זה גודל הקבוצה שכדאי להכניס לשטיפת ידיים. מבחינת הילדים – שטיפת ידיים היא הפעילות הכי כיפית בעולם. ילדים מוציאים ומכניסים ידיים לעמוד המים הפלאי הזה, שמצד אחד נמצא ומצד שני אפשר להעביר דרכו את היד.

השיטה שואלת – האם הדבר הזה יכול להביא לי תועלת בעניין שטיפת הידיים? התשובה היא – כן!

א.      לכל הילדים מעניין. במצב הזה אין ילדים שאין להם מה לעשות ולכן הם מתחילים להציק ולהפריע.

ב.      זה מה שאתה רוצה שיעשו בפעילות ממילא – שירטיבו את הידיים. מיקמת את כולם בלי שהיית צריך להגיד מילה.

השלב שבו יש סבון נגיש לילדים הוא שלב שבו באופן טבעי אחד הילדים ישתלט על הבקבוק, רוב הסבון יישפך בכיור, הכיור יתמלא בקצף. זה מקום שבו מה שקורה באופן טבעי לא מביא תועלת לעניין שטיפת הידיים, ולכן לא כדאי לאפשר אותה.

על המטפל לשלוט בסבון. אפשר לשאול את הילד "לשים לך סבון?" התשובה תהיה תמיד "כן!", באמצעות השאלה ניתקת אותו לרגע משאר הילדים שסביב הכיור.בנוסף, שאלת את הילד לרצונו ונעתרת לו.והוא מושיט את היד לקבל את הסבון. זו הזדמנות טובה לאחוז בידיו ולשפשף אותן בסבון.

זה יהיה סיבון טוב יותר ממה שהילד היה עושה בעצמו. נכון שזו לא הייתה הבחירה הטבעית של הילד. הוא היה מעדיף להשפריץ הרבה סבון על כל החדר, אבל אם ההחלטה היא שחשוב לשטוף ידיים - זאת הדרך שמתקבלת הכי טוב על ידי הילד. הדרך הזאת עסוקה במה שאפשרי, ולא במה שהיינו רוצים שיהיה.

אחרי שסיבנו את ידיהם של ארבעת הילדים, יש להם מצב רוח טוב, ונחמד להם. הבעיה היא שמבחינתם הם היו רוצים להמשיך לעמוד ולשחק במים אלא שסדר היום בגן דורש שיסיימו וילכו לאכול ארוחת צהריים. כלומר – נוצרה סיטואציה מאתגרת:

פה מומלץ להפעיל שני פטנטים.

אחד - אני אומר לכל ילד בנפרד - "בוא נספור עד חמש", אוחז באמות ידיו, וכשמגיעים לחמש אוחז באמות ידיומנער אותן מעל הכיור. מה אני משיג בזה?

1.      נותן לילד זמן להתרגל לשינוי הסיטואציה. נותן לו להבין שאני לא כופה עליו לעשות את מה שאני אומר, אלא שיש זמן אובייקטיבי ששנינו כפופים לו. כשאני מתחיל לספור 1, 2, 3... אני מכניס את הילד לסוג של קסם. הספירה בשבילו הוא אתגר – לזכור את סדר המספרים, ולחזור עליו שוב ושוב. אין שום דבר בעולם שמסודר טוב כמו .1.2.3.4.5. יש לו זמן בראש לסגור את המהלך שלו. להיפרד מהמים. לעשות עם המים את הדבר האחרון שעוד בא לו לעשות.

2.      כאשר ילד יודע בדיוק מה הולך לקרות זה נותן לו הרגשה של שליטה חלקית במצב, במקום תחושה שנכפה עליו מצב שרירותי. הילד מתבלבל, ואני מנצל את הבלבול שלו ומבצע מניפולציה. במציאות אני זה שרוצה לסיים את הפעילות, אבל אני מפנה אליו את הדרישה הזאת באופן שגורמת לו לרצות לשתף פעולה, או לפחות לא להתנגד לה.

מה אני משיג בפעולה של ניעור הידיים?

1.      הילד שכח את רצונו להמשיך לשחק במים וכרגע הוא בסיטואציה אחרת שנחמדה לו.

2.      הילד צוחק. מצד אחד הוא פסיבי לחלוטין, מצד שני הידיים פעילות ומהירות. הדיסוננס הזה מצחיק אותו.

3.      אני מנער את הידיים ממים – מה שרציתי מלכתחילה שיקרה.  

יכולתי לומר לילד – מספיק, תסגור את הברז ובוא לנגב ידיים, או לסגור את הברז ולבקש ממנו לנגב ידיים. האפשרות המקובלת הזאת נראית פתאום מבאסת. אין בה שום שמחה. הילד נותר עם רצונו להמשיך לשחק. יש סיכוי שייכנע וישטוף ידיים בחוסר רצון, או שימשיך לשחק במים ואני אאלץ לעבור להתנהגות יותר תוקפנית או לטון פחות סמפטי.

זאת אומרת, כשאומרים לילדים מה לעשות - תמיד יש אופציה שהם יסרבו. ואז מתחיל קונפליקט. במקום שאפשר למנוע את הקונפליקט - כדאי למנוע אותו.

כדאי לגבש פתרונות לבעיות קבועות שצצות בהרבה מהסיטואציות היומיומיות. למשל – שטיפת ידיים, אכילה בזמן, יציאה לחצר. תכנון חד־פעמי יחסוך קונפליקטים צפויים וקבועים.

הגענו לשליש האחרון. הילד שאת ידיו ניערתי עומד עכשיו עם גבו אלי. אני עדיין אוחז באמות ותוך כדי אחיזה מסובב אותו ב-90 מעלות ומתחיל להוליך אותו לכיוון ניירות הניגוב. הסיבוב עושה שלושה דברים:

1.      מפנה אותו לכיוון שאליו הוא צריך ללכת. ילד חושב הרבה פעמים לכיוון שהוא רואה.

2.      זו תנועה נחמדה לילד. הרמונית. סוג קטן של חוויה.

עכשיו, תוך כדי שאני מוליך את הילד, אני שואל אותו – האם אתה רוצה לנגב את הידיים לבד או שאני אנגב לך?

ברגע שהוא עסוק בניסיון להבין את מה שאני אומר וניתנת לו ברירה הוא לא יכול לחשוב על דברים אחרים (כמו – אני רוצה לשחק עם המים). אני מוסר לילד את ההחלטה. הוא מחליט מה יהיה. הוא לא שם לב שהגבלתי לו מאוד את תחום ההחלטה. הפעולה המוחית הזאת תופסת את כל הקשב שלו. הרבה פעמים הוא מתלבט. הוא אוהב את ההתלבטות "מה אני הכי רוצה". בשאלה שלי גם לקחתי מהנייר את אוסף הפעולות הכייפיות האחרות שאפשר לעשות איתו (כמו להוציא את כל הניירות מהמתקן, ולזרוק לאסלה ולייצר סתימה).

הי!!!! מה עושים הילדים האחרים כשאתה מתעסק עם ילד אחד כל כך הרבה זמן? תשובה – שום בעיה. הילדים שמשחקים במים עסוקים ושמחים, הילדים שניגבו כבר הלכו לאכול ארוחת צהריים. לא נדרשת שום התערבות או השגחה.

תוך כדי ניגוב הידיים אני שואל אותו – "ולאן זורקים את הנייר?" והוא עונה בשמחה "לפח!" ומיד הולך וזורק אותו לפח - ולא לאסלה. דרך אגב, ילדים נורא אוהבים חידות קלות כאלה. כדי לגרום לילד הנאה לא צריך להמציא שאלות יצירתיות ומקוריות. שנית, כשהילד ענה "לפח" הוא הוכיח לי ולעצמו שהוא מתמצא בסיטואציה, כלומר, הוא ילד גדול. אחרי שהילד אמר בקול "בפח", המהלך הזה מוביל אותו באופן הכי שלם וטבעי לזרוק את הנייר לפח. ואז אני שואל אותו - "ולאן הולכים עכשיו?" אם קראתם עד פה אתם יודעים את ההמשך.

נראה שהשיטה דורשת מאמץ ענק שלא סביר להפעיל אותו עם כל כך הרבה ילדים, ולאורך זמן בגן. אבל אני טוען שהמאמץ שאני משקיע הרבה יותר קטן. שיטת התיקתוק,דורשת בפועל יותר דיבור עם הילדים וכל הדיבור נעשה בכעס. כל הדיבור שלי היה באהבה ובשמחה.

*חשוב לציין – כל הדברים שאני אומר מתייחסים לגנים שבהם אני עבדתי. ראיתי שם משמעת שכל הזמן צריך לתחזק אותה בעונשים ובגערות. אני חושב שיש גם גנים אחרים, שבהם יש משמעת שיצרה מצב שהילדים הפנימו את הכללים, הם חיים איתה בסדר גמור ולא צריך לתחזק אותה בגערות ובעונשים בלתי פוסקים.אשמח לדעת איך עושים זאת.